דלקת בדרכי השתןUrinary Tract Infection

נשים נמצאות ברמת סיכון גבוהה יותר ללקות בדלקות בדרכי השתן מאשר גברים. דלקת של דרכי השתן אשר תחומה רק בשלפוחית השתן יכולה להיות כאובת מאוד ולהוות מטרד. אולם, דלקת אשר מתפשטת אל עבר אחת הכליות יכולה להיות בעלת השלכות מרחיקות לכת.

נטילת תרופות אנטיביוטיות הן הדבר המקובל ביותר לטיפול בדלקות בדרכי השתן. אולם ניתן לנקוט במספר צעדים על מנת להקטין את הסיכוי שלך ללקות בדלקת בדרכי השתן מלכתחילה.

סימפטומים

לא כל אחד הלוקה בדלקת בדרכי השתן מפתח תסמינים ברורים ונראים לעין, אולם מרבית האנשים מציגים תסמין אחד או שניים. באופן כללי, דלקת בדרכי השתן מלווה בדרך כלל באחד או יותר מן התסמינים שלהלן:

צורך חזק ועקבי לתת שתן

תחושת צריבה בעת מתן שתן

דליפה תמידית של שתן במנות קטנות

נוכחות דם בשתן (המטוריה) או שתן עכור בעל ניחוח רב עוצמה

נוכחות חיידקים בשתן

סוגים שונים של דלקות בדרכי השתן
כל אחד מן הסוגים השונים של דלקות דרכי השתן יכול להציג תסמינים אופייניים, וזאת בהתאם לאזור שבו ממוקמת הדלקת בדרכי השתן.

התסמינים באזור הפגוע של דרכי השתן - הכליות-דלקת חמורה של אגן הכליה:

כאבים באזור הגב העליון והצד

חום גבוה

צמרמורות ורעידות

בחילות

הקאות

התסמינים באזור הפגוע של דרכי השתן - שלפוחית השתן-דלקת שלפוחית השתן:

לחצים באזור אגן הירכיים

תחושת חוסר נוחות באזור הבטן התחתונה

צורך תכוף לתת שתן, כאבים בעת מתן שתן

חום גוף נמוך-תת חום

התסמינים באזור הפגוע של דרכי השתן - שופכה- דלקת שופכה:

תחושת צריבה בעת מתן שתן

סיבות וגורמי סיכון

מערכת השתן מורכבת מן הכליות, צינוריות השתן, שלפוחית השתן והשופכה. כל אחד ממרכיבים אלה משחק תפקיד חשוב בהרחקת הפסולת מן הגוף שלך. דלקות בדרכי השתן מתרחשות בדרך כלל כאשר חיידקים חודרים אל מערכת השתן דרך השופכה, ומתחילים להתרבות בשלפוחית השתן. על אף שמערכת השתן מתוכננת כך שהיא אמורה למנוע את כניסתם של פולשים מיקרוסקופיים אלה, מערכת הגנה זו לעיתים נכשלת בביצוע המשימה. כאשר כישלון כזה מתרחש, החיידקים תופסים שליטה ומתחילים להתרבות וגורמים לדלקת בדרכי השתן במלוא עוצמתה.

מרבית הדלקות של דרכי השתן נפוצות בעיקר אצל נשים והן תוקפות את השופכה ואת שלפוחית השתן.

דלקת של שלפוחית השתן (cystitis)

נגרמת במרבית המקרים על ידי חיידקי אי. קולי (Escherichia coli), זן של חיידקים אשר נמצא בדרך כלל במערכת העיכול והמעיים. קיום יחסי מין יכול להוביל להתפתחות דלקת של שלפוחית השתן, אך אין הכרח להיות פעיל מינית על מנת ללקות בדלקת זו. כל הנשים חשופות לפתח דלקת של שלפוחית השתן כתוצאה מן המבנה האנטומי שלהן - במיוחד עקב הסמיכות של מיקום מוצא השופכה ופי הטבעת, והן עקב המרחק הקצר שבין מוצא השופכה לשלפוחית השתן.

דלקת השופכה (urethritis)

יכולה להתעורר כאשר חיידקים של מערכת העיכול הנמצאים בקיבה ובמעיים עוברים את המרחק הקצר שבין פי הטבעת אל עבר מוצא השופכה. יתר על כן, כתוצאה מן המרחק הקצר שבין מוצא השופכה ופתח הנרתיק אצל נשים, מחלות המועברות על ידי מגע מיני (STD) כגון: נגיפי השלבקת הפשוטה (herpes simplex), מחלת הזיבה והכלמידיה, יכולות גם הן לגרום להתפתחות דלקת של השופכה.

ישנם אנשים להם סבירות גבוהה יותר לפתח דלקות בדרכי השתן מאשר לאחרים. גורמי הסיכון כוללים בין השאר:

השתייכות למין הנשי - כמחצית מן הנשים יפתחו דלקת בדרכי השתן בשלב כלשהו במהלך חייהן, וחלק מהן אף יחווה יותר מדלקת אחת. הסיבה העיקרית לכך היא המבנה האנטומי של הנשים. לנשים השופכה קצרה יותר, דבר אשר מקטין את המרחק שעל החיידקים לעבור על מנת להגיע אל עבר שלפוחית השתן שלהן.

פעילות מינית - נשים אשר פעילות מינית נוטות יותר לפתח דלקת בדרכי השתן. מגע מיני יכול להוביל לגירוי מוצא השופכה, ולאפשר את כניסת החיידקים בקלות רבה יותר ולאפשר את תנועתם אל עבר שלפוחית השתן.

שימוש באמצעים מסוימים למניעת הריון - נשים אשר משתמשות בדיאפרגמה כאמצעי למניעת הריון נמצאות בסיכון מוגבר יותר ללקות בדלקת בדרכי השתן, מאשר נשים אשר משתמשות בקוטלי זרע כאמצעי למניעת הריון.

גיל - לאחר גיל המעבר, דלקות בדרכי השתן הופכות נפוצות יותר מכיוון שרקמת הנרתיק, השופכה ובסיס שלפוחית השתן הופכת דקה יותר וחלשה יותר כתוצאה מאיבוד של הורמון האסטרוגן.

אבנים בכליות - או כל הפרעה אחרת בדרכי השתן.

סוכרת ומחלות כרוניות אחרות -  אשר יכולות לשבש את המערכת החיסונית.

שימוש ממושך בצינוריות (צנתר/קטטר) -  בשלפוחית השתן.

הופעה חוזרת של דלקות בדרכי השתן
אצל נשים, המערכת החיסונית משחקת תפקיד חשוב מאוד ברמת הסיכון שלהן ללקות בדלקות חוזרות ונשנות בדרכי השתן. חיידקים עלולים לחבור אל תאים במערכת דרכי השתן ביתר קלות דווקא אצל נשים וזאת מכיוון שהן חסרות את גורמי ההגנה אשר היו מאפשרים בדרך כלל לשלפוחית השתן להתגונן מפני פלישות של חיידקים.

ישנו צורך בביצוע מחקרים נוספים על מנת לקבוע מהם הגורמים המדויקים לכך וכיצד ניתן לתפעל את הגורמים הללו בצורה כזו שיהוו תועלת לנשים אשר מרבות לסבול מדלקות חוזרות ונשנות בדרכי השתן שלהן.

תופעות נלוות וסיבוכים

כאשר דלקת בדרכי השתן מטופלת באופן מיידי והיטב, נדירים הם המקרים של הופעת סיבוכים כתוצאה ממנה.

אולם במידה והדלקת אינה מטופלת היא עלולה להחריף ולהוביל אל תסמינים חמורים יותר הגורמים לאי נוחות ניכרת.

דלקות בדרכי השתן אשר אינן מטופלות עלולות להתפתח לדלקת כליות חמורה ואף כרונית (דלקת אגן הכליה pyelonephritis), אשר יכולה לגרום לנזק תמידי לכליות שלך.

ילדים קטנים וקשישים נמצאים ברמת הסיכון הגבוהה ביותר לפתח נזקים בכליות כתוצאה מדלקות בדרכי השתן וזאת מכיוון שנוטים להעלים עין מן התסמינים או לייחס אותן בטעות למצבים רפואיים אחרים לחלוטין.

נשים בהריון אשר סובלות מדלקות בדרכי השתן נוטות לרמת סיכון גבוהה יותר ללידת תינוקות בעלי משקל נמוך או ללידת פגים.

נשים אשר חוות יותר מאשר שלוש דלקות בדרכי השתן שלהן, סביר להניח כי יסבלו בעתיד מדלקות נוספות.

מניעה

יש שתי דרכים למנוע דלקות בדרכי השתן: שמירה על היגיינה וטיפול בגורם הדלקת הראשוני. שמירה על היגיינה נכונה בעיקר לגבי נשים, שאצלן כאמור אחד הגורמים העיקריים להופעת הדלקת הוא נדידת חיידקים מאזור פי הטבעת לנרתיק. מדובר לא רק ברחצה, אלא גם בניגוב יסודי של פי הטבעת לאחר כל יציאה, והקפדה על ניגוב הצואה לא לעבר הנרתיק אלא בכיוון ההפוך. נשים שהדלקות מתפתחות אצלן בעקבות קיום יחסי מין יכולות להיעזר בטיפול אנטיביוטי מונע.

טיפול בגורם הראשוני מתייחס למשל לגברים שסובלים מדלקות בדרכי השתן עקב אצירת שתן הקשורה בערמונית מוגדלת. במקרה כזה יש לקבל טיפול להקטנת ממדי הערמונית.

הטיפול

הטיפול בדלקות בדרכי השתן הוא כאמור באמצעות אנטיביוטיקה המתאימה לסוג החיידק הגורם לדלקת, בכדורים, או בעירוי תוך ורידי שמחייב אשפוז בבית החולים.

בגלל ההבדלים במבנה האנטומי משתנה גם משך הטיפול בין גברים לנשים.

אצל גברים עלול שתן נגוע בחיידקי הדלקת להצטבר בשלפוחית, ולכן נדרש טיפול ממושך יותר בן 10-7 ימים, בעוד שאצל נשים יספיקו 5-3 ימים בלבד לטיפול בדלקת באותה חומרה, ולעתים אפילו יספיק טיפול אנטיביוטי חד-פעמי.

טיפול בדלקת חריפה יותר עשוי להימשך כ-3 שבועות.

האלטרנטיבה

עפ"י הרפואה הסינית, דלקת בדרכי השתן נגרמת מעודפי לחות וליחה בגוף. כדי להתגבר על אלה מומלץ לשתות חליטות קמומיל בשילוב עם אכינצאה ושן ארי, או תמצית אלוורה.

הנטורופתים ממליצים, על משקאות משתנים כמו: מיצי סלרי, מלפפון, חסה, פטרוזיליה וסלק. שתי כוסות ביום יסייעו בהפחתת הדלקת.

לנשים מומלץ לשטוף את הנרתיק בתמיסה המורכבת מכוס מים פושרים ומ-20 טיפות שמן עץ התה, שיכולה לסייע בחיטוי דרכי השתן. את התמיסה, שמתאימה לשימוש לאחר השתנה או קיום יחסי מין, יש להכין בדקדקנות, משום שריכוז גבוה יותר של השמן עלול להיות רעיל.

השפעה מחטאת תתקבל גם מתמיסה של שתי כפיות תה "חותם הזהב" בכוס מים. מעבר לכך, מומלץ הן לנשים והן לגברים להקפיד על שתיית 3 ליטרים מים ביום ולהימנע מצריכת סוכרים מתועשים ופחמימות מזוקקות.

לעומת זאת כדאי לשלב בתפריט היומי כמה שיני שום טרי, שידוע בסגולותיו נוגדות הדלקת.

תוספי מזון, שעשויים לסייע בימים הראשונים של הדלקת הם: ויטמין C, ויטמין A, ביתא-קרוטן ואבץ, וכן כמוסות של חמוציות המשפיעות על האיזון החומצי בדרכי השתן - מה שפוגע ביכולת ההישרדות של החיידקים.

טיפול לנשים בלבד

מרבית החיידקים בגופנו זקוקים לסביבה בסיסית יחסית לצורך פעילותם והתרבותם. מחקרים שנערכו בשנים האחרונות מראים כי שתיית מיץ חמוציות משנה את דרגת החומציות בשתן (pH) ויוצרת בנוזל השתן תנאים המסייעים בהשמדת החיידקים. מהמחקרים אף עולה כי שתייה יומיומית של מיץ חמוציות מונעת התפתחות של זיהומים חוזרים בדרכי השתן. בעקבות המחקרים ממליצים כיום לנשים הסובלות מזיהומים חוזרים בדרכי השתן (שלא בגלל פגם מבני) לשתות מדי יום לפחות כוס מיץ חמוציות.

לעומת זאת הדבר לא הוכח כיעיל בגברים הסובלים מדלקות בדרכי השתן על רקע ערמונית מוגדלת.

אוסטיאופניה ו-BMD

לפני תקופת הדנסיטומטריה, המילה שימשה רנטגנולוגים בתיאור עצמות שנראו שקופות יחסית לעצמות תקינות ואוסטיאופורוזיס הוגדרה בהופעת שברים בחוליות. השימוש הנרחב בדנסיטומטריה שינה את המונחים.
ב-1993 נפגשה קבוצת עבודה מטעם ה-WHO לצורך קביעת אבחנה עקבית של אוסטיאופורוזיס בבדיקות צפיפות העצם. שימוש, כמקובל, בסטייה של 2 סטיות תקן מהממוצע של נשים צעירות, כגבול התקין, הביא לשכיחות גבוהה ביותר (45%) של אוסטיאופורוזיס בנשים מגיל 50 בארה"ב. קביעת הגבול ל-3 סטיות תקן מתחת לממוצע הביא לשכיחות נמוכה מאוד וללא קשר לסיכון לשברים בנשים פוסטמנופאוזליות, ועל כן הוחלט, להתפשר על 2.5 סטיות תקן שהביא לשכיחות אוסטיאופורוזיס של הירך אצל 17% בנשים מגיל 50. דבר זה התאים להערכה המקובלת (15%) של סיכון לשבר בצוואר הירך במהלך החיים לנשים מגיל 50 בארה"ב. הקבוצה הוסיפה את המונח אוסטיאופניה כדי להדגיש שישנן נשים שאינן עונות על הקריטריון של אוסטיאופורוזיס יש צפיפות עצם נמוכה וסיכון מוגבר לשברים.
הגבול העליון של אוסטיאופניה נקבע לסטיית תקן 1 מתחת לממוצע נשים צעירות, תחת הגדרה זו כמחצית הנשים הפוסטמנופאוזליות הלבנות בארה"ב הן אוסטיאופניות. לא הייתה סיבה ביולוגית או אפידמיולוגית ברורה לקביעה זו. מונחים אלה נועדו לשפר את התקשורת ויכולת ההשוואה בין אוכלוסיות ולא לצורך החלטות רפואיות. בגלל חסר במונחים רפואיים אוסטיאופניה ואוסטיאופורוזיס אומצו ושולבו בהנחיות קליניות ובדוחות של מכוני דנסיטומטריה.

מטופלים המאובחנים כאוסטיאופנים, אינם חולים. ידיעה זו יכולה לגרום לחרדה מתמשכת. לכן חשוב להדגיש למטופלים שאין להם מחלה ושינוי אורח חייהם יעזור משמעותית בהורדת הסיכון לשברים.

קיים מתאם בינוני בלבד בין המדידות באתרים שונים כך שניתן לאבחן אוסטיאופורוזיס באתר אחד ולא בשני. נהוג להתייחס לתוצאה הנמוכה יותר מבין האתרים, דבר המעלה את מספר הנשים המוגדרות כאוסטיאופורטיות
או אוסטיאופניות, אך לא משפר את הניבוי לשבר בירך או שברים לא חולייתיים, No vertebral, מה-T score של צוואר הירך.
אוסטיאוארתריטיס והסתיידות של מפרקי הפאסט (facet joints) גורמים בדרך כלל לעלייה ב-BMD של עמוד השדרה, בעיקר מעל גיל 65, וזה בדרך כלל לא קורה בצוואר הירך.
ה-BMD חולייתי הנמוך מזה של צוואר הירך עשוי לנבא עלייה בסיכון לשבר חולייתי - במקרים של חוסר התאמה, סביר להתייחס ל-BMD של צוואר הירך.
צפיפות העצם נמצאת במתאם גבוה עם חוזק העצם.
מחקרים פרוספקטיביים של נשים וגברים הדגימו אסוציאציה חזקה בין BMD והסיכון לשברים, בעיקר בירך.
קשר בין ירידת ה-BMD והגברת הסיכון לשברים - אין סף ביולוגי טבעי ועל כן הגדרת BMD נורמלי הינה בהכרח שרירותית.

גורמי סיכון לשברי ירך וחוליות 
אוסטיאופניה הינה מושג רחב מדי לצורך קביעת סיכון לשבר.
ה-BMD הינו רק אחד מגורמי סיכון רבים המשפיעים על הסיכון לשבר.
גיל, הינו גורם סיכון עצמאי וחזק לרוב סוגי השברים ללא קשר ל-BMD.
ניתן להשתמש בגיל ו-BMD להערכת הסיכון לשברים שונים אצל נשים.
כמעט מחצית מהגברים מגיל 50 יכולים להיות מאובחנים כאוסטיאופנים, אך הסיכון שלהם לשבר לא חולייתי הינו רק כשליש מהסיכון של אישה אוסטיאופנית באותו גיל. בדומה, נשים אוסטיאופניות שחורות או היספניות הן בעלות סיכון נמוך יותר לשברים יחסית לנשים לבנות עם אותו BMD.
גורמי סיכון קליניים נוספים משפרים את הערכת הסיכון לשברים.
מעבר לגיל ו-BMD, מין, מוצא אתני ושברים קודמים - הינם גורמי סיכון משמעותיים לרוב סוגי השברים.

חשוב לדעת:
אישה שעברה שבר בחולייה היא בעלת סיכון של פי 4 לפחות לשבר חולייתי נוסף ללא קשר ל-BMD שלה, ולכן כל מי שעבר שבר בחולייתי מוגדר כאוסטיאופורוטי וזקוק לטיפול תרופתי.
שכיחות השברים "השקטים קלינית" בחוליות, כלומר המאובחנים רק באמצעות צילום, עולה עם הגיל ועם הירידה ב-BMD. רוב מכשירי הדנסיטומטריה יכולים גם לשמש לאיתור שברים אלה. הערכה זו יחד עם טיפול ב-ביספוספנטים לנשים עם שבר מוכח רדיוגרפית בחוליה, הינה יעילה מבחינה כלכלית/רפואית בנשים מעל גיל 60 עם T score בין מינוס 2.0 למינוס 2.4.
משקל הגוף הינו גורם משמעותי גם ל-BMD נמוך וגם לסיכון לשבר בירך, אך אינו גורם סיכון עצמאי. אם ידוע ה-BMD של האישה, ידיעת משקלה אינו מוסיף דבר לקביעת הסיכון לשבר.
אוטמים מוחיים מעלים את הסיכון לשברים בצוואר הירך עקב דלדול עצם מהיר ופגיעה נוירומוסקולרית שעלולה להגביר את הנטייה לנפילות.
בבדיקה פיזיקלית, אישה שלא מסוגלת לקום מכיסא ללא עזרת הזרועות נמצאת בסיכון כפול לשבר בירך, לעומת אישה שקמה ללא עזרת הזרועות.
קומדין חוסם את הקרבוקסילציה של אוסטאוקלצין שהוא מרכיב גרמי חשוב ויש הטוענים ששימוש ממושך בקומדין עלול להעלות את הסיכון לשבר. אך דעה זו הופרחה ע"י 3 מחקרים פרוספקטיביים גדולים.
מעבר לחישוב הסיכון לשבר, חשוב לזהות גורמי סיכון הניתנים לשינוי:
הפסקת עישון מורידה פי 2 את הסיכון לשני סוגי השברים.
תיקון הפרעות בראייה, ע"י התאמת משקפיים או ניתוח קטרקט, מוריד בכ-50% את הסיכון לשברי ירך.

טיפולים 
תרגילים נושאי משקל כגון הליכה או גולף, יכולים להעלות את צפיפות העצם ב-1-2% ולהוריד את הסיכון לנפילות ולשברי ירך. בנוסף, הם מורידים תחלואה קרדיווסקולרית ותמותה מכל הגורמים. הכמות, שכיחות וסוג התרגילים שישפרו את חוזק העצם ויורידו את הסיכון לשברים, לא ידועה.
אצל קשישות עם חסר סידן וויטמין D - תוספת סידן הורידה את הסיכון לשברים שונים, אך לא ברור אם התוספת לנשים בריאות מועילה.
מחקר ה-Women’s Health Initiative הדגים ירידה של 20-30% בשברים ע"י תוספת 1000 מ"ג סידן ו-400 יחידות ויטמין D רק בנשים מעל גיל 60 שהתמידו בטיפול. מאידך, התוספות גרמו לאבני כליה ב-4 מתוך 1000 נשים שטופלו במשך 7 שנים.
מטה-אנליזה של מחקרים רנדומלים מדגים שעל מנת לקבל ירידה בסיכון לשברים יש לתת לפחות 700 יחידות של ויטמין D.

טיפול תרופתי 
רוב ההנחיות הקליניות ממליצות על טיפול פרמקולוגי לנשים פוסטמנופאוזליות עם שבר בחוליה או T score של מינוס 2.5 או פחות בירך או בחוליות. אין הסכמה לגבי נשים עם BMD גבוה יותר.

כל הטיפולים המומלצים ע"י FDA משפרים את ה-BMD ומורידים את הסיכון לשברים חולייתיים בנשים פוסטמנופאוזליות עם אוסטיאופורוזיס או BMD נמוך.
שברים חולייתיים הינם סיבה משמעותית לנכות, בעיקר לנשים שכבר חוו שבר קודם, אך הגורם העיקרי לנכות הינו שברים לא חולייתיים.

רק חלק מהטיפולים לאוסטיאופורוזיס הוכחו כמורידים את הסיכון לשברים לא חולייתיים ושברי ירך אצל נשים עם BMD בחוליות או בירך של מינוס 2.5 ופחות, או שחוו שבר חולייתי.
אף אחד מהטיפולים המומלצים ע"י ה-FDA פרט לאסטרוגן, לא הוכח כמוריד את הסיכון לשבר לא חולייתי בנשים אוסטיאופניות.
יש לציין ש-אלנדרונאט מוריד באופן מובהק את הסיכון לשבר לא חולייתי ושבר ירך בנשים עם T score של הירך מתחת למינוס 2.5 שלא חוו שבר חולייתי, אך לא אצל נשים עם BMD גבוה יותר.
דבר דומה נמצא בטיפול יומי ב-איבנדרונאט (בונאט בישראל, ניתן רק למניעת שברים בממאירויות) במינון של 2.5 מ"ג ליום שהוריד את הסיכון לשברים לא חולייתיים רק בנשים עם BMD של פחות ממינוס 3.0, ולא
השפיע כלל כאשר ה-BMD היה גבוה יותר.
כיום מנסים לפתח מערכות שיזהו נשים אוסטיאופניות עם גורמי סיכון נוספים שירוויחו מטיפול פרמקולוגי, אך קודם יש להוכיח שטיפול ב-ביספוספנטים יוריד משמעותית את הסיכון לשבר לא חולייתי בנשים אוסטיאופניות עם גורמי סיכון נוספים.
5 שנות טיפול בנשים אוסטיאופניות פוסטמנופאוזליות יעלה בין 70 ל-332 אלף דולר לכל תוספת של שנת חיים מתואמת איכות חיים. תוצאה שהיא מעל ה-50 אלף דולר המקובלים, כך שהטיפול אינו נחשב כבעל יעילות כלכלית רפואית מספקת.
במקרה של גורמי סיכון נוספים כמו טיפול בקורטיקוסטרואידים (המכפילים את הסיכון), הטיפול כן משתלם ויעיל גם מבחינה כלכלית.

טיפולים נוספים
תרופות רבות נוספות נבדקות לאוסטיאופורוזיס ע"י חברות תרופות וישנם גם מעט מחקרים תזונתיים. ידוע שרמות הומוציסטאין גבוהות מעלות את הסיכון לשברי ירך באופן משמעותי ובמקרים אלה יש לתת תוספים של פולאט ו-ויטמין B12 להורדת רמת ההומוציסטאין. יתכן שזה יוריד את הסיכון לשברים בירך. תזונה עשירה בחלבון מן החי ודלה בפירות ובירקות גורמת לאצידוזיס מטבולית כרונית קלה שעלולה לעודד אבדן עצם.
בשנים האחרונות נערכים מחקרים לבדוק אם שיפור מאזן החומצה בסיס מאט את קצב אבדן העצם.

המלצות לסיכום

מומלץ להפחית:

שומן וחלבון מן החי, סוכרים מזוקקים, אלכוהול, משקאות מוגזים, מוצרים המכילים קפאין: שוקולד, קפה, קולה, קקאו וכו'.

מומלץ לאכול בכמות גדולה:

פירות, ירקות עליים, קטניות, אגוזים, גרגרים כחולים שחורים וכהים, קליפות פרי הדר ופירות צבעוניים המכילים פלבונואידים, ירקות כרוביים, ברוקולי, טחינה משומשום מלא ומכבישה קרה, מזונות המכילים אשלגן.

לעסוק בפעילות גופנית כטיפול ומניעה:

הליכה במשך כשעה, שלוש פעמים בשבוע מונעת התפתחות של אוסטיאופניה. מנוחה מגבירה בריחת סידן דרך השתן והצואה.

מומלץ לקחת תוספי תזונה כגון:

קלציום ציטראט, מגנזיום ציטראט, ויטמין 6B, חומצה פולית, ויטמין 12B,

בורון, סטרונציום לקטט.

*לפני לקיחת התוספות כדאי וחשוב להתייעץ עם איש מקצוע.