ארומתרפייה, זוהי שיטת ריפוי באמצעות שמנים אתריים המופקים מפרחים, עשבי מרפא ועצים לחיזוק הבריאות הרמוניה ואיכות חיים. לשמנים אתריים יש את היכולת להשפיע לא רק על החלק הפיזי אל גם על החלק הרגשי והנפשי, ללא שימוש בחומרים כימיים באיזון הרמוני עם גוף האדם. השמנים אינם עוברים דרך מערכת העיכול כדי להיספג בגוף ולהשפיע, הם נספגים דרך מגע עם העור, נשימה והרחה.
מבחינה היסטורית
במשך אלפי שנים סגולות המרפא של צמחים היו מוכרים בתרבויות רבות, וניתן לומר שהארומתרפייה צמחה מתוך שיטות הריפוי השונות שהיו נהוגות ברפואה המסורתית של התרבויות העתיקות. עמים קדמוניים בנו מסורת שבה שימשו צמחים הן לריפוי והן לטקסי דת. אפשר לראות זאת בתגליות ארכיאולוגיות בהן נמצאו עקבות אבקה של צמחי מרפא במקומות הקבורה ובבתים של האדם הקדמון. עוד ניתן לומר כי, אנשי השבטים גילו שהעשן מצמחים או עצים שונים משפיע בצורה שונה על מצב רוחם ובריאותם; הם הפכו לרדומים, עליזים או רגשניים. היו ביניהם גם כאלה שחוו חוויה רוחנית.
אמונה משותפת הייתה בין כל התרבויות העתיקות לגבי שגשוגה והמשך קיומה של האנושות ביחסים הבריאים בין גוף לנפש, ובין האלוהות לאנושות. לדוגמא: כאשר אדם חלה - פירוש הדבר שנוצר מצב של חוסר איזון בין החולה סביבתו והרוח, ואין זה משנה כיצד הם תיארו לעצמם את העולם. לפיכך, פעולות הריפוי המוקדמות ביותר נועדו לפייס את האלילים או הרוחות, וגם לרפא את הגוף.
הרפואה ההודית העתיקה
רפואה מסורתית זו מושתתת על צמחים. כתבי הקודש ההודיים מכילים מרשמים ונוסחאות לצד בקשות ותפילות המופנות אל צמחי המרפא עצמם. שיטת ריפוי הודית עתיקה - האיורוודה - נהוגה עד היום.
מלך בודהיסטי - אשוקה - מהמאה השלישית לפני הספירה, ארגן את גידול הצמחים ועשה רשימות בהן פרטי צמחי מרפא רבים המשמשים גם כיום. צמחי המרפא מהודו זכו לתהילה בכל רחבי אסיה ורבים מהם מצאו את דרכם לרפואה המערבית ולארומתרפייה.
הרפואה הסינית העתיקה
הרפואה הסינית היא שיטת ריפוי עתיקה המשלבת בין עשבי מרפא לאקופונקטורה - שיטת טיפולית הנהוגה עד היום. צמחי מרפא סיניים נמצאים בשימוש כבר אלפי שנים.
הספר "הקיסר הצהוב של הרפואה הפנימית", נכתב כאלפיים שנה לפני הספירה. זהו ספר קלאסי של רפואת הצמחים הסינית, הידוע בשם "פן צ'או קאנג-מו", מכיל יותר מ-8000 נוסחאות שרובן מבוססות על טהרת הצמחים - מגוון הצמחים הגדול ביותר ששימש לשיטה רפואית כלשהי.
הרפואה המצרית העתיקה
השימוש בשמנים ריחניים הייתה נהוגה במצרים עוד מתקופת הפרעונים. ישנם רישומים על לוחות חומר שעצי ארז וברוש הובאו למצרים, דבר זה מעיד שכבר אז נהגו לסחור בשמנים ריחניים. כ-3500 שנה לפני הספירה כוהנות הדת במקדשי מצרים נהגו לשרוף דבקי עץ ושרפים כמו הלבונה - להרגת הנפש. הם שימשו בין היתר גם כחומר בתהליך החניטה. עצי ארז ומור שניהם שימשו בתהליך החניטה.
מחקר ביוכימי שנעצשה בעת החדשה הראה ששמן ארזים מכיל חומר קיבוע חזק, ושמן מור מחטא וקוטל חיידקים מעולה. השמנים שימשו גם לתחומי חיים אחרים; בין היתר שמן ורדים ששימש את קליאופטרה על מנת ללכוד את מרקוס אנטוניוס בקסמיה. כהני דת גדולים במצרים רשמו על גבי פפירוס את ידיעותיהם על השמנים המהווים חלק מתשתית הארומתרפייה המודרנית.
הרפואה הבבלית העתיקה
רופאי בבל טיפלו באמצעות שמנים ריחניים, ואף הם כמו המצרים רשמו על לוחות חומר את המרשמים לטיפולים ולתרופות מבלי לציין כמויות אלא רק את זמני ההכנה של התכשירים ומתי יש להשתמש בהם - בדרך כלל ההוראה הייתה עם עלות השחר.
הרופא הערבי הדגול ביותר היה אבו עלי אבן סינא, המוכר במערב בשם אביצנה (980-1037), שימש כרופא ראשי בבית חולים בבגדד, והיה הרופא האישי של כליפים. הוא תיאר בספרו יותר מ-800 זני צמחים רפואיים. אבל, אי אפשר לזהות את כולם כיוון שהשתמש בשמותיהם המקומיים: ההודיים, הטיבטיים והסיניים. בין היתר כלל גם את האזובין, קחוון אציל, וגם ורדים. רופא זה המציא את שיטת המתיחה לגפיים שבורות וטיפל בפגמים מבניים בעזרת ידיו. כמו כן, כתב הוראות לגבי עיסוי, כולל טכניקות לעיסוי ספורטאים. חשיבותו בארומתרפייה בכך שהמציא את שיטת הזיקוק באדים. בכתביו ישנם ציורים של מכשירי זיקוק שאינם שונים בהרבה מבחינה עקרונית בסיסית. כאלכימאי ייחס בניסיותיו חשיבות רבה לורדים לבנים ואדומים, ובתקופתו נוצר שמן ורדים.
הרפואה היוונית העתיקה
רוב הידע שהיה מצוי בידי הרופאים ביוון הגיע ממצרים, אולם הם עצמם הגיעו להכרה שריח של פרחים מסוימים יכול לגרום להתעלות או להרגעה. אותם רופאים השתמשו בשמן זית בתהליך ההפקה של שמנים ריחניים. הרופא היפוקרטס, שהתפרסם כאבי הרפואה, מזכיר בכתביו מספר גדול מאוד של צמחי מרפא.
הרפואה הרומית העתיקה
האימפריה הרומית העסיקה רופאים יוונים, ודרכם פשט השימוש בצמחי מרפא לכל העולם העתיק. ברוב המקרים השתמשו הרומאים בשמנים ריחניים לשם הנאה - כדי לבשם את שיערם, גופם ובגדיהם - וגם להרגעת כאבים, לעיסוי בעיקר אחרי אמבט. הקיסר נרון אהב במיוחד את שמן הורדים; השמן ריפא אותו מכאבי ראש ומבעיות עיכול מהם סבל.
רופאי רומי השתמשו בקחוון האציל Chamaemelum Nobilis לטיפול בבעיות עור, ולזירוז הריפוי של הפצעים. כיום ידוע ששמן זה מכיל אזולן - שהוא חומר אנטי דלקתי טבעי.
אחרי נפילת האימפריה הרומי ברחו הרופאים היוונים לקונסטנטינופול (איסטנבול של היום) ולקחו איתם את רזי המקצוע. שם, תורגמו בקפידה, כתבי העת של הרופאים היוונים-הרומים הדגולים כמו גלנוס והיפוקרטס - לערבית. וכך פשט הידע שלהם לעולם הערבי כולו.
הרפואה העתיקה באירופה
לקראת המאה ה-12 התביית המושג "ארומתרפייה" סופית באירופה. השימוש בשמנים צמחיים פשט לאירופה מהמזרח התיכון במאות ה-11 וה-12. בתקופה ההיא אבירים ששבו לאירופה ממסעי הצלב הביאו עמם צמחים ושמנים, ואת הידע בתהליך הזיקוק באדים. אותם אבירים בזמן שהותם במזרח התיכון עבדו לצד רופאים ערביים ולמדו מהם את חשיבות ההיגיינה ואת השימוש בשמנים.
במאה ה-15 היה נוהג לפזר עשבים על הרצפה, כדי שידיפו את ריחות שמנם כאשר דרכו עליהם. נוהג אחר היה לשאת זרי צמחים קטנים למקומות ציבוריים על מנת להדוף זיהומים.
במאה ה-17 הבעירו תושבי לונדון אזובין, לבנדר, עצי ארז וברוש ברחובות.
רבים מהתכשירים שנעשה בהם שימוש ידועים כיום כמחטאים, קוטלי חיידקים, ואנטי ויראליים. או כחומרים קוטלי חרקים ודוחי חרקים.
במאה ה-17, האסטרולוג והרופא ניקולס קולפפר תרגם את ספר הרוקחות "פרמקופיאה" מלטינית לאנגלית, והביא את זעמם של אגודת הרופאים המלכותית האנגלית. בספרו הידוע "מדריך הצמחים של קולפפר" נתן תיאורים ברורים של צמחי מרפא והמקומות בהן ניתן למצוא אותם. הוא עשה זאת כדי שאנשים פשוטים יוכלו להשתמש בספרו. בספר נתן מידע מדויק כיצד להכין תרופה מחלקי הצמח, והעלה רעיון שניתן להשתמש בעשבים חלוטים למשיחה או לעיסוי אנשים חולים.
רפואת הצמחים מתחילת המאה העשרים
בשנת 1928, הוטבע המונח "ארומתרפייה" ע"י רוקח צרפתי, הכימאי רנה גאטפוסה. ההשראה לעבודת המחקר הייתה תוצאה שקרתה לו כשעבד במעבדה של מפעל בשמים. הוא נכווה באופן רציני בידו וטבל אותה בקערת נוזלים שהייתה קרובה אליו ביותר. בתוך הקערה היה שמן לבנדר לא מהול. היד נרפאה במהירות רבה וכמעט ללא צלקות. הוא הבין שסגולות המרפא של שמן הלבנדר עלו בהרבה על התכשירים הסינתטיים שעבד להרכבתם. אז, החל לחקור את תכונות המרפא של שמנים ריחניים אחרים, ולקח בחשבון את תכונותיהם הכימיות ואת ריחם.
מרגריט מורי, ביוכימאית מצרפת, החלה לגלות עניין בארומתרפייה במלחמת העולם השנייה, כאשר השתמשה בשיטה זו בשילוב עם תרופות ומוצרי יופי טבעיים אחרים. היא פיתחה ענף חדש בארמותרפייה בצרפת, בו השימוש בשמנים הוא חיצוני בלבד ולא פנימי, והיא שילבה אותם בעיסוי.
ג'אן ואלנט, רופא מצרפת, הוסיף פרטים למחקרו של גאטפוסה כאשר עבד כרופא במלחמת העולם השנייה; היה מחסור בתרופות, והוא מצא שלעתים קרובות שמנים ריחניים הוכיחו עצמם כתחליף יעיל מאוד.
הודות לספריהם של ואלנט, גאטפוסה וחוקרים אחרים קודמה ההכרה המדעית בארומתרפייה, והיא הפכה לחלק מהמסורת הרפואית הצרפתית בעיקר. שיטת ארומתרפייה בצרפת כיום בשימוש ע"י רופאים וקוסמטיקאיות בלבד.
ביתר ארצות אירופה, ארצות הברית וקנדה התפתחה שיטת ריפוי זו המבוססת על הגישה ההוליסטית המנסה לטפל בגוף ובנפש כמכלול אחד ולקדם את הבריאות בכל הרמות. מטפלים בשיטה זאת בוחרים בשמנים הפועלים ברמות השונות: ברמה הנפשית, הגופנית, והפסיכולוגית.
הטיפול בשמנים ריחניים רגיש ועדין. לעתים קרובות יש לשמנים ריחניים השפעה מאזנת. הם יכולים לסייע לגוף לחזור מהמצב הלא מאוזן, שגרם למחלה, למצב של איזון אידיאלי המייצג בריאות ותחושה חיונית. אותו עיקרון חל גם במישורים הנפשיים והרגשיים.
מבחינה היסטורית
במשך אלפי שנים סגולות המרפא של צמחים היו מוכרים בתרבויות רבות, וניתן לומר שהארומתרפייה צמחה מתוך שיטות הריפוי השונות שהיו נהוגות ברפואה המסורתית של התרבויות העתיקות. עמים קדמוניים בנו מסורת שבה שימשו צמחים הן לריפוי והן לטקסי דת. אפשר לראות זאת בתגליות ארכיאולוגיות בהן נמצאו עקבות אבקה של צמחי מרפא במקומות הקבורה ובבתים של האדם הקדמון. עוד ניתן לומר כי, אנשי השבטים גילו שהעשן מצמחים או עצים שונים משפיע בצורה שונה על מצב רוחם ובריאותם; הם הפכו לרדומים, עליזים או רגשניים. היו ביניהם גם כאלה שחוו חוויה רוחנית.
אמונה משותפת הייתה בין כל התרבויות העתיקות לגבי שגשוגה והמשך קיומה של האנושות ביחסים הבריאים בין גוף לנפש, ובין האלוהות לאנושות. לדוגמא: כאשר אדם חלה - פירוש הדבר שנוצר מצב של חוסר איזון בין החולה סביבתו והרוח, ואין זה משנה כיצד הם תיארו לעצמם את העולם. לפיכך, פעולות הריפוי המוקדמות ביותר נועדו לפייס את האלילים או הרוחות, וגם לרפא את הגוף.
הרפואה ההודית העתיקה
רפואה מסורתית זו מושתתת על צמחים. כתבי הקודש ההודיים מכילים מרשמים ונוסחאות לצד בקשות ותפילות המופנות אל צמחי המרפא עצמם. שיטת ריפוי הודית עתיקה - האיורוודה - נהוגה עד היום.
מלך בודהיסטי - אשוקה - מהמאה השלישית לפני הספירה, ארגן את גידול הצמחים ועשה רשימות בהן פרטי צמחי מרפא רבים המשמשים גם כיום. צמחי המרפא מהודו זכו לתהילה בכל רחבי אסיה ורבים מהם מצאו את דרכם לרפואה המערבית ולארומתרפייה.
הרפואה הסינית העתיקה
הרפואה הסינית היא שיטת ריפוי עתיקה המשלבת בין עשבי מרפא לאקופונקטורה - שיטת טיפולית הנהוגה עד היום. צמחי מרפא סיניים נמצאים בשימוש כבר אלפי שנים.
הספר "הקיסר הצהוב של הרפואה הפנימית", נכתב כאלפיים שנה לפני הספירה. זהו ספר קלאסי של רפואת הצמחים הסינית, הידוע בשם "פן צ'או קאנג-מו", מכיל יותר מ-8000 נוסחאות שרובן מבוססות על טהרת הצמחים - מגוון הצמחים הגדול ביותר ששימש לשיטה רפואית כלשהי.
הרפואה המצרית העתיקה
השימוש בשמנים ריחניים הייתה נהוגה במצרים עוד מתקופת הפרעונים. ישנם רישומים על לוחות חומר שעצי ארז וברוש הובאו למצרים, דבר זה מעיד שכבר אז נהגו לסחור בשמנים ריחניים. כ-3500 שנה לפני הספירה כוהנות הדת במקדשי מצרים נהגו לשרוף דבקי עץ ושרפים כמו הלבונה - להרגת הנפש. הם שימשו בין היתר גם כחומר בתהליך החניטה. עצי ארז ומור שניהם שימשו בתהליך החניטה.
מחקר ביוכימי שנעצשה בעת החדשה הראה ששמן ארזים מכיל חומר קיבוע חזק, ושמן מור מחטא וקוטל חיידקים מעולה. השמנים שימשו גם לתחומי חיים אחרים; בין היתר שמן ורדים ששימש את קליאופטרה על מנת ללכוד את מרקוס אנטוניוס בקסמיה. כהני דת גדולים במצרים רשמו על גבי פפירוס את ידיעותיהם על השמנים המהווים חלק מתשתית הארומתרפייה המודרנית.
הרפואה הבבלית העתיקה
רופאי בבל טיפלו באמצעות שמנים ריחניים, ואף הם כמו המצרים רשמו על לוחות חומר את המרשמים לטיפולים ולתרופות מבלי לציין כמויות אלא רק את זמני ההכנה של התכשירים ומתי יש להשתמש בהם - בדרך כלל ההוראה הייתה עם עלות השחר.
הרופא הערבי הדגול ביותר היה אבו עלי אבן סינא, המוכר במערב בשם אביצנה (980-1037), שימש כרופא ראשי בבית חולים בבגדד, והיה הרופא האישי של כליפים. הוא תיאר בספרו יותר מ-800 זני צמחים רפואיים. אבל, אי אפשר לזהות את כולם כיוון שהשתמש בשמותיהם המקומיים: ההודיים, הטיבטיים והסיניים. בין היתר כלל גם את האזובין, קחוון אציל, וגם ורדים. רופא זה המציא את שיטת המתיחה לגפיים שבורות וטיפל בפגמים מבניים בעזרת ידיו. כמו כן, כתב הוראות לגבי עיסוי, כולל טכניקות לעיסוי ספורטאים. חשיבותו בארומתרפייה בכך שהמציא את שיטת הזיקוק באדים. בכתביו ישנם ציורים של מכשירי זיקוק שאינם שונים בהרבה מבחינה עקרונית בסיסית. כאלכימאי ייחס בניסיותיו חשיבות רבה לורדים לבנים ואדומים, ובתקופתו נוצר שמן ורדים.
הרפואה היוונית העתיקה
רוב הידע שהיה מצוי בידי הרופאים ביוון הגיע ממצרים, אולם הם עצמם הגיעו להכרה שריח של פרחים מסוימים יכול לגרום להתעלות או להרגעה. אותם רופאים השתמשו בשמן זית בתהליך ההפקה של שמנים ריחניים. הרופא היפוקרטס, שהתפרסם כאבי הרפואה, מזכיר בכתביו מספר גדול מאוד של צמחי מרפא.
הרפואה הרומית העתיקה
האימפריה הרומית העסיקה רופאים יוונים, ודרכם פשט השימוש בצמחי מרפא לכל העולם העתיק. ברוב המקרים השתמשו הרומאים בשמנים ריחניים לשם הנאה - כדי לבשם את שיערם, גופם ובגדיהם - וגם להרגעת כאבים, לעיסוי בעיקר אחרי אמבט. הקיסר נרון אהב במיוחד את שמן הורדים; השמן ריפא אותו מכאבי ראש ומבעיות עיכול מהם סבל.
רופאי רומי השתמשו בקחוון האציל Chamaemelum Nobilis לטיפול בבעיות עור, ולזירוז הריפוי של הפצעים. כיום ידוע ששמן זה מכיל אזולן - שהוא חומר אנטי דלקתי טבעי.
אחרי נפילת האימפריה הרומי ברחו הרופאים היוונים לקונסטנטינופול (איסטנבול של היום) ולקחו איתם את רזי המקצוע. שם, תורגמו בקפידה, כתבי העת של הרופאים היוונים-הרומים הדגולים כמו גלנוס והיפוקרטס - לערבית. וכך פשט הידע שלהם לעולם הערבי כולו.
הרפואה העתיקה באירופה
לקראת המאה ה-12 התביית המושג "ארומתרפייה" סופית באירופה. השימוש בשמנים צמחיים פשט לאירופה מהמזרח התיכון במאות ה-11 וה-12. בתקופה ההיא אבירים ששבו לאירופה ממסעי הצלב הביאו עמם צמחים ושמנים, ואת הידע בתהליך הזיקוק באדים. אותם אבירים בזמן שהותם במזרח התיכון עבדו לצד רופאים ערביים ולמדו מהם את חשיבות ההיגיינה ואת השימוש בשמנים.
במאה ה-15 היה נוהג לפזר עשבים על הרצפה, כדי שידיפו את ריחות שמנם כאשר דרכו עליהם. נוהג אחר היה לשאת זרי צמחים קטנים למקומות ציבוריים על מנת להדוף זיהומים.
במאה ה-17 הבעירו תושבי לונדון אזובין, לבנדר, עצי ארז וברוש ברחובות.
רבים מהתכשירים שנעשה בהם שימוש ידועים כיום כמחטאים, קוטלי חיידקים, ואנטי ויראליים. או כחומרים קוטלי חרקים ודוחי חרקים.
במאה ה-17, האסטרולוג והרופא ניקולס קולפפר תרגם את ספר הרוקחות "פרמקופיאה" מלטינית לאנגלית, והביא את זעמם של אגודת הרופאים המלכותית האנגלית. בספרו הידוע "מדריך הצמחים של קולפפר" נתן תיאורים ברורים של צמחי מרפא והמקומות בהן ניתן למצוא אותם. הוא עשה זאת כדי שאנשים פשוטים יוכלו להשתמש בספרו. בספר נתן מידע מדויק כיצד להכין תרופה מחלקי הצמח, והעלה רעיון שניתן להשתמש בעשבים חלוטים למשיחה או לעיסוי אנשים חולים.
רפואת הצמחים מתחילת המאה העשרים
בשנת 1928, הוטבע המונח "ארומתרפייה" ע"י רוקח צרפתי, הכימאי רנה גאטפוסה. ההשראה לעבודת המחקר הייתה תוצאה שקרתה לו כשעבד במעבדה של מפעל בשמים. הוא נכווה באופן רציני בידו וטבל אותה בקערת נוזלים שהייתה קרובה אליו ביותר. בתוך הקערה היה שמן לבנדר לא מהול. היד נרפאה במהירות רבה וכמעט ללא צלקות. הוא הבין שסגולות המרפא של שמן הלבנדר עלו בהרבה על התכשירים הסינתטיים שעבד להרכבתם. אז, החל לחקור את תכונות המרפא של שמנים ריחניים אחרים, ולקח בחשבון את תכונותיהם הכימיות ואת ריחם.
מרגריט מורי, ביוכימאית מצרפת, החלה לגלות עניין בארומתרפייה במלחמת העולם השנייה, כאשר השתמשה בשיטה זו בשילוב עם תרופות ומוצרי יופי טבעיים אחרים. היא פיתחה ענף חדש בארמותרפייה בצרפת, בו השימוש בשמנים הוא חיצוני בלבד ולא פנימי, והיא שילבה אותם בעיסוי.
ג'אן ואלנט, רופא מצרפת, הוסיף פרטים למחקרו של גאטפוסה כאשר עבד כרופא במלחמת העולם השנייה; היה מחסור בתרופות, והוא מצא שלעתים קרובות שמנים ריחניים הוכיחו עצמם כתחליף יעיל מאוד.
הודות לספריהם של ואלנט, גאטפוסה וחוקרים אחרים קודמה ההכרה המדעית בארומתרפייה, והיא הפכה לחלק מהמסורת הרפואית הצרפתית בעיקר. שיטת ארומתרפייה בצרפת כיום בשימוש ע"י רופאים וקוסמטיקאיות בלבד.
ביתר ארצות אירופה, ארצות הברית וקנדה התפתחה שיטת ריפוי זו המבוססת על הגישה ההוליסטית המנסה לטפל בגוף ובנפש כמכלול אחד ולקדם את הבריאות בכל הרמות. מטפלים בשיטה זאת בוחרים בשמנים הפועלים ברמות השונות: ברמה הנפשית, הגופנית, והפסיכולוגית.
הטיפול בשמנים ריחניים רגיש ועדין. לעתים קרובות יש לשמנים ריחניים השפעה מאזנת. הם יכולים לסייע לגוף לחזור מהמצב הלא מאוזן, שגרם למחלה, למצב של איזון אידיאלי המייצג בריאות ותחושה חיונית. אותו עיקרון חל גם במישורים הנפשיים והרגשיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה